רוטרי "עמיתים" נהריה
חזרה לעמוד קודם

קשישות בנפאל                     מילה ברק/ מרים בורקיס  

 

כאשר שתי נשים הרפתקניות מחליטות לחקור את המזרח בדרך הקשה ביותר, המסע מתחיל בהכנת הבעלים( שלא יכלו כל אחד מסיבותיו הוא להצטרף לרעיון) למתן אישור ל "התפרפרות".

הרבה נעלמים עמדו מולנו : מי השותפים למסע, מי המדריך, מה דרגת המאמץ הנדרשת ? האם נוכל לעמוד בו, האם השנים של אימונים וריצות על מסלולי ה"קרוס" במועדון הקאנטרי של קיבוץ עברון יעמדו לטובתנו, האם נוכל להסתגל לתנאי השטח, נשים "מפונקות" שכמותנו? אין ספור שאילות לא פתורות ומעט תשובות. למרות מפגש ההכנה, הבנו מהר שללא גרגיר של חוסר שפיות לא נוכל להגיע ליעד הנחשק ולכן וויתרנו מהר לשאול שאילות והתרכזנו בהכנות האחרונות: ציוד, כושר, יצירת מלאי של חטיפים עתירי אנרגיה, פירות יבשים וכולי, כי הרי פנינו לכיוון ארץ פרימיטיבית ועל אף החיזוקים שקיבלנו על שאין דבר העולה על דעתנו שלא נוכל לרכוש במקום , נפלנו בטעות השכיחה של כל בני עמינו והצטיידנו מכל טוב, גם בסיכון שבסופו של דבר נצטרך להתפטר מכל עודפי המשקל ( דבר שאומת בסופו של דבר) .

עוד מכשול קטן לפני הנסיעה : לגלות לבני זוגנו שאנו אמורות לטוס בחברת Jordanian Airlines עם תחנת ביניים של כמעט יממה באמן,אבל גם זה עבר בשלום.

עברו למעלה מחודשיים מאז חזרתנו מהטיול ולא קל לשחזר את הרגעים הגדולים.

כמי שלא ביקר עד כה בארצות מזרח הרחוק, הינו מוכות הלם במראה הססגוני של הרחוב הנפאלי, כמות העדירה של הולכי רגל, הרחובות המוצפים מקבצי נדבות, הריחות והצבעים הכל כך זרים. לא פחות הרשימו אותנו מספר האין סופי של מכוניות שכמותם לא ראינו מזה עשרות שנים ברחובות המערב, הנעות בהעדר כל חוק תנועה. להתהלך בקטמנדו זאת סכנת חים אמיתית. באחת השיחות הטלפוניות עם הבעל שלי , דרך הטלפון הסלולרי, הודעתי לו שיש לו הזדמנות פז להיות עד חי להריגתה של אשתו בשידור ישיר. התחושה הייתה שלא ניתן לצאת חי מחציית רחוב סואן , בו נוסעים ללא כל חוק או חשבון. כלי ההצלה היחיד הוא הצופר שמופעל ללא חרף על מנת לפלס דרך , כי אנשים פשוט לא זזים מאמצע הכביש עד שלא חשים את כנף המכונית נצמד לירכם.

בימים הראשונים שלנו בקטמנדו, נסינו להתחבר איך שהוא לתרבות המיוחדת הנפאלית , למדנו חוקי התנהגות והישרדות. בנפאל אתה משתדל להתלבש צנוע , אין לחשוף כתפיים או ירכיים ( לעומת זאת חשיפת הבטן מותרת כי גם המקומיות עושות זאת כאשר לובשות את ה"סארי " המסורתי). אין להושיט יד ובעיקר לא לגבר, במקום זה למדנו מהר את הברכה המקומית " נמאסטה" תוך הצמדת כפות הידיים בסימן תפילה. אתה לא מודה ב "thank you" בניסיון מערבי להיות נחמד, כי אין לדבר תרגום בשפת המקום ולכן פשוט לא מקובל. ביקור במקדש הינדי או בודיסטי מחייב חילוץ נעליים גם עם אתה נגעל ממגע כפות רגליך עם הטינופת המקומית (חלק בלתי נפרד מהנוף הנפאלי). גם כשאתה אוכל במקום ציבורי יש צורך ללמוד את חוקי המקום, כמו לא להשתמש בכף או במזלג האישי על מנת להוסיף אוכל מקערה משותפת לתוך צלחת אישית, כי בכך אתה גורם למקומיים לא לגעת יותר במאכל המסוים. (אוכל שנגעו בו הוא נחשב מזוהם). אפילו מגע בשפתיים עלול לזהם אותו לכן הנפאלים פיתחו טכניקה של "זריקת אוכל לתוך הלוע או שתייה מכוס מבלי שהשפתיים יגעו בשולי הכוס)

נסינו "להתחבר " גם לדת המוזרה הנפאלית: מין שילוב של בודיזם והינדויזם המשקף עד כמה הנפאלים מוכנים לקבל על עצמם הרגלים ואמונות של העמים החיים בסביבה. הדת היא חלק בלתי נפרד מהחיים בנפאל. למי שחרוץ וקם מוקדם בבוקר הפיצוי המצפה לו הוא מראה נדיר של מאות נשים הולכות ברחוב, כאשר הן נושאות מגשים ענקים מלאים כל טוב: פירות, ממתקים, דברי מאפה, אורז ואפילו יוגורט הכול מקושט בעלי כותרת. זה חלק מהטקס " פוחה" בו כל בעלת בית מתחילה את יום העבודה בלהביא מתנות לאין ספור האלים הקיימים. גבר היוצא לרעיון עבודה, או לפני סגירת עסקה, מבחן או שנמצא בכל פרשת דרכים, לא יעלה על דעתו לא לבקר קודם כל במקדש על מנת לקבל את בירכת האלים. הסיפורים על האלים מרתקים אך מבלי לנסות להיכנס לפילוסופיה שלהם קשה לא לשאול את עצמך כיצד אנשים מבוגרים יכולים לאמין מבלי לפקפק בהגדות של ילדים.

ביום הרבעי של המסע הארוך יצאנו סוף- סוף ל"טראק". נסיעה של כ 8 שעות באוטובוס "פרטי" בו נוסעים רק המיוחסים (תיירים שמגיעים בקבוצות מאורגנות).את הפרט החשוב הזה לא ידענו להעריכו במלוא חשיבותו עד שלא ראינו את האלטרנטיבה המיעודת ל"עם". הברירה האחרת היא נסיעה באוטובוס ציבורי (ראה תמונה) שמי שלא התנסה לפחות בצפייה מהצד לא יכול לאמין שהדבר אפשרי. האוטובוסים , אפילו אלה המיועדים לתיירים, הם סוג של כלי תחבורה שלגביו השאילה המטרידה היא לא אם יתפרקו באמצע הנסיעה, אלא מתי. עד היום אני אישית משוכנעת שכנראה בורה העולם ריחם עלינו על מעשים טובים שאולי עשינו בעבר ומנע אסון.

 

"הכבישים הבין עירונים" הם משהו שהזכיר לי את הדרך מחורפיש לקיבוץ סאסא לפני שהורחב לפני מספר שנים. אין מצב ששני כלי רכב הבאים מכיוונים שונים יוכלו לעבור זה ליד זה. אחד מהם חייב לסגת לאחור עד שתמצאה הרחבה של כ0.5 מטר. זה יכול לקרות גם אחרי חיפוש של קילומטרים בנסיעה ב"רברס" כאשר הגלגלים שפונים לצד נמצאים כל הזמן על סף תהום. כאן אתה מבין את חשיבות המקצוע "עוזר לנהג" מקצוע אותו לא הכרנו קודם, אשר תפקידו להציץ מבעד לחלון הנגדי לנהג, בכיוון התהום ולהודיע לנהג ע:י דפיקה חזקה בפח האוטובוס אם הגלגל מתחיל להחליק לכיוון התהום. כל זה בנוגע לאוטובוסים למיוחסים כמונו. באשר לאוטובוסים הציבוריים ישנן שתי אפשרויות: לשבת בתוך האוטובוס על אותו ספסל עם המקומיים, ילדיהם, התרנגולותהם , הכבסים,שקים מלאי תוצרת חקלאית וכולי ואז למות ממחנק או לתפוש מקום על גג האוטובוס ואז להסתכן בצניחה חופשית לתוך התהום ( בעומק של קילומטרים ספורים) בבלימה הפתאומית הראשונה. אין בכוונתי להפחיד או להצטייר כגיבורה. בהסתכלות לאחור אני חושבת שזה לא רק עניין של מזל. המיומנות של הנהגים המקומיים היא עובדה לגביה אינני מוצאת את המלים להעלות אותה לגדר נס. הם אלופים , הם סופרמאנים הם ענקים. זה הסוד וההסבר שיחסית למספר העצום של מבקרים יש כל כך מעט תאונות קטלניות.

חברים , גם לאלה שאין בכוונתם להגיע לקצה העולם ולהתנסות אשית ב"חוויה", נא קחו לתשומת לבכם, אלה התנאים בהם נוסעים ילדינו כאשר הם נושאים לאזור זה של העולם ( הודו, נפאל וכולי). שלא יספרו לכם סיפורים!

 

ה"טראק"

כמו הרבה אחרים גם אנחנו שאלנו את עצמנו במהלך כל הטיול מה הקסם המיוחד של המקום והאם הוא כל כך מיוחד שמצדיק את המאמץ, ה"סבל" של לחיות במשך שבועיים בתנאים לא תנאים, ללא מים זורמים, ללא שירותים צמודים, ללא יכולת להתבודד ולו לדקות ספורות ביממה, ללא חשמל וללא כל הפינוקים של האולם התרבותי שכה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו עד ששכחנו להעריך את קיומם. התשובה אליה הגעתי ,לא במהלך הטיול אלא שבועות ספורים אחרי חזרתנו, היא חד משמעית כן. אולי דווקא העדר כל התנאים שמניתי קודם הוא זה שעושה את הטיול הזה כל כך מיוחד וכל כך מאדגר.

לא אכנס בפרטי המסלול, התמונות המצורפות ינסו להמחיש ולו במקצת את מה שלא ניתן לספר. המתבונן בנופים הקסומים של שלג , יערות, נחלים ישאל: אז מה המיוחד? את הכול כבר ראינו. במה פחות מרתקים הנופים של אירופה או הרי רוקי הכול כך יפים. לדעתי הצנועה היוצא דופן הוא הגיוון:מתחילים את טיפוס בגובה של כ 1500 מטר, בנוף טרופי לכל דבר עם צימחיה סבוכה , מטפסים על העצים בגובה של עשרות מטרים בחיפוש אחרי אור שמש, עם קופים שמבצעים דילוגים מדהימים מעל ראשינו ותוך יממה בלבד, מגעים ליערות של אשוחים ולאחר מכן הדממה המושלגת של הגבהים של מעבר ל4000 מטר. ביממה אחת של טיפוס אתה עובר מחולצת קיץ דקיקה למעיל שלג עבה, פה אתה קוטף פרחים צבעונים ושם אתה מטייל בין עדרי יאקים שנראים כמו כתמי פחם על הלובן הבתול של ההרים המושלגים.

 

14 יום של טיפוס יום יומי , הליכה של 7-8 שעות ביום, אכילה כאשר זה מזדמן ומה שמזדמן , נותנים אותותיהם, כך שבחזרה לבגדים אותם השארנו בקטמנדו הכול נופל, הבטן נעלמה, כמו כן העודפים בכל מיני מקומות אחרים . מובטחת ירידה של 4-5 קג' משקל/ משתתף. לכל מי שמעוניין, אין דרך יותר טובה ויותר נעימה להתפטר מכמה קילוגרמים מיתרים .

 

והנה הטיסה הארוכה בחזרה עם עצירת ביניים בדלהי ( הודו) וסיור ב "מאין באזר", שאחריו אתה רק מבין שכל הקיטורים על נפאל נבעו מהסיבה הפשוטה שעוד לא ביקרת בהודו.

לאומת כל זה, השהיה בבית מלון ירדני ליד שדה התעופה של אמן נראית כהתגשמות הקדמה המערבית, החינוך והתרבות.

 

ומה בשורה התחתונה? שנה הבאה נתחיל מחדש, כי נפאל זאת מחלה מדבקת וחשוכת מרפא.

כל הזכויות שמורות לרוטרי "עמיתים" נהריה

הפעל נגישות

בניית אתרים