רוטרי "עמיתים" נהריה
חזרה לעמוד קודם

ה"סינמה פרדיסו" שלי                אריה דרור 2.06

 

 

"ז'וליה", נעימת החצוצרה המדהימה של אדי קלוור שעולה ממקלט הרדיו שבמכוניתי מחזירה אותי באחת 45 שנים לאחור אל ימי ילדות נשכחים.

אותה נעימה מתנגנת בהפסקה של ההצגה הראשונה של הסרט "פדרה". אני יושב במרכז השורה האחרונה של יציעו הריק של קולנוע יחיעם בעכו, המקום החביב עלי ביותר. כאן אני קרוב לפתח ההקרנה והכי קרוב שאפשר לשמיים, מקשיב לקולות הגשם העז שניתך על גג הפח, נמהלים ומשתלבים בסופת הגשם שבסרט. אנתוני פרקינס, שחקן צעיר, צנום שחרחר עם מבט חולמני משחק לצידה של שחקנית יפהפיה, מבוגרת ממנו, בעלת קול עבה, מלינה מרקורי. המפגש הלילי האסור, עם אימו החורגת בתא היכטה הקטן, מוביל למעשה אהבים לוהט שמצולם בתעוזה יוצאת דופן מבעד לשמשת הצוהר העגול, מצית את דמיוני ומעבירה בי תחושה נעימה ומוכרת של התרגשות שהולכת וגוברת .

הסרט נפסק באחת. האורות באולם נדלקים. הפסקה.

איזה עיתוי גרוע (אני נזכר). כל שרירי מתח התרגשותי מתרפים באחת.

נעימת החצוצרה המתנגנת ברקע הגיעה לסיומה, מתחלפת בחריקת מחט צורמנית הנשמעת היטב מחדר ההקרנה בקולו הנפלא של נאט קינג קול -

"your eyes are the eyes of a girl in love"

 

זה עתה פניתי ימינה לרחוב בן עמי. מסיר קמעא את רגלי מדוושת הדלק, המכונית מאיטה, כמעט נעצרת. אני מביט בעצב על בנין הבנק שניצב קרוב לשפת המדרכה. איזה תחליף עגום לבנין הקסום שניצב כאן עד לפני כ- 30 שנים. עוברת המחשבה הנוגה במוחי.

 

ככל שהתקרבת לבנין קולנוע יחיעם, בנין מתקופת המנדט הבריטי, הלכה המדרכה המובילה מפינת רחוב ויצמן והתרחבה ובשעות הערב גם לוותה באורות קורצים, הולכים ומתעצמים, מעלים בך התרגשות ומחישים את צעדיך כאילו הפתעה מחכה לך שם מעבר לפינה.

ואכן זו מגיעה בדמותה של רחבה מדהימה. כאן נמצא מרכז ההתרחשות העירונית. מקום מפגש הומה של חבורות ילדים ונוער. אור מציף את הכיכר מהחנויות והקיוסקים שמסביב. הקיוסק של בצו, הבולגרי שמוכר את הגרעינים החמים ואת החלווה.

בפינה שממול, הפלפל של הטורקי, דלת הלקוחות (לא רק בגלל הקציצות הקרות).

איש מסתורי, כהה, מפחיד במקצת. שפם צועני דק, כפלים עמוקים של כיסי דמעות נפולים ועיין מזכוכית.

ולידו, הפלפל של בוקו, הבולגרי נמוך הקומה והחייכן. אצלו התור תמיד גדול והפיילה השחורה תמיד רותחת. ניצבים שם הוא ואשתו על ארגז העץ, הוא מכין את הקציצות, היא חותכת את הירקות. חצאים ומנות שלימות וגדושות. קציצות רותחות עם ניחוח גן עדן, כרוב חמוץ וקציצה מהבילה נוספת כזו שמאיימת למוטט את כל "הר" הירק.

ממש בצמוד הפלפל של קרויטורו הרומני, הראשון שהביא את מכונת הפפסי קולה.

ובצידה השני של הכיכר, הגזוז של דוידסון הרומני, שזורם מברז הניקל עם ידית השנהב הלבנה, ישר אל תוך כוס זכוכית עם תמהיל של פטל אדום וצהוב בתחתיתה.

הנה עגלת התלת אופן של מוכר התירס הערבי, זקן, לבוש שארוואל, חבוש כפייה ועקל. קדירת פח גדולה שקועה לה בתוך בטנה החלולה, אדים מהבילים עולים ממנה כאשר האיש מסיר את מכסה הפח הכסוף ונובר במלקחי ברזל ארוכות תר ומחפש קלח תירס מרשים במיוחד. "תירס חם". תירס חם" קורא אל תוך הכיכר.

רגע, זו לא שרה שקונה שם תירס ?

כאן גם ניצבת התלת אופן הירוקה, של הפולני, זה שכל כך רזה, כמו בתמונות שרואים בהן את אלו שבאו משם. תמיד ניצב לו בשקט, מבט של עצב ותוגה בעיניו, עם כובע הקסקט והז'קט המרופט, מוכר בחמישה גרוש גרעינים בגביעי נייר עיתון ישן.

 

ומתחת ללוח המודעות המואר של הקולנוע, יושב סבא שלי ליד שולחן עץ מתקפל שהבאתי עבורו מהבית. מוכר כרטיסים לתפילות הימים הנוראים בקולנוע יחיעם . כרזת נייר דבוקה לו לשולחן, עם תמונתו של חזן ממושקף עב פנים, חבוש מצנפת שחורה, מבריקה ומזדקרת.

"הנה סבא, הבאתי לך תרמוס עם תה שסבתא שלחה". אמרתי והתיישבתי על כסא לידו.

"מי זה בתמונה" ? אני שואל את סבא. "זהו החזן מוישה קושביצקי. השנה הצלחתי להביא אותו. לפני שהוא נוסע לאמריקה. הוא יהיה החזן שלנו בראש השנה וביום הכיפורים".

"והיכן הוא יישן סבא" ?.

"במטבח". "אתה תישן בחדר איתנו, על המיטה המתקפלת, מהברזנט. "מה, שוב סבא ??? "

וכאילו במטה של קסמים, הולכת הרחבה ומתכנסת בהרמוניה נהדרת של פרופורציות אל מדרגות אבן בחצי גורן מרשימה שהולכות ומתכנסות, הולכות ומטפסות, מובילות אל מרפסת המבואה של קולנוע יחיעם.

הצגה יומית של יום שישי אחה"צ. המון אנשים מתגודדים על המדרגות, מצטופפים במרפסת הכניסה לקולנוע, ממתינים לדלתות שתפתחנה.

קול הזזת בריח הברזל של אחת משתי דלתות העץ הכבדות נתן את הסימן להמוני האנשים המיוזעים שעמדו בדוחק האדיר ובהמתנה חסרת סבלנות , להידחף בכוח פנימה. חלק דחפו, בחיוך והתלהבות של ילדים, כפופי ראש ושמוטי כתפיים, אוחזים בשקיות גרעינים ענקיות , צועקים "היייי הופ". חלקם , הפחות משועשעים, מסננים פה ושם איזושהי קללה. הנרפים והפחות נחושים נדחפים אל השוליים וברי המזל, פשוט זורמים עם גל ההדף פנימה.

הנה הדלת השנייה נפתחת, בהתחלה קצת ובהיסוס, אח"כ נפתחה לרווחה.

 

היתה לי כניסה חופשית לקולנוע בכל עת שאחפוץ ולכל סרט שחשקה בו נפשי, גם לסרטים שלגביהם היה רשום במודעות - " הכניסה מגיל 16 ומעלה" .

מגיע מבעוד מועד לקולנוע, דופק בדלת הכבדה ובמענה לדרישת ההזדהות מבפנים , אני עונה "אריה הנכד של קנק". סיסמת הקסמים שפותחת בפני את הפתח הנכסף למערת האשליות.

הדוחק הגדול במרפסת, היה רק הקדמה לצפיפות בחדר המבואה הקטן . כי כאילו כדי להכעיס ולהוסיף לשאת הסבל, גם התור אל דלפק המזנון היה שם.

מול המזנון בצידה השני של המבואה, היה ה"משרד". חדר קטן עם אשנב בודד למכירת כרטיסים שפנה אל המרפסת. שם נהגו השותפים לקולנוע לשבת סביב לשולחן עץ גדול, כולם נכים ממלחמת העולם השנייה או ממלחמת השחרור שקיבלו את הקולנוע כפיצוי שיקומי ופרנסה.

היה שם מוישה קסלר הרזה,עם היד המשותקת. צוקר האנרגטי, הצעיר שבחבורה שנפצע בקרבות השחרור של עכו. היה רוזן, איש קרח בעל חזות שתמיד נראתה לי מאיימת ומפחידה, מבט קשוח, קטוע יד ממלחמתו בנאצים . היה היחיד מבין השותפים שטרח לפעמים לשאול אותי במבט של תוכחה : " סבתא שלך (לא סבא) יודעת שאתה נכנס לסרט למבוגרים " ?? (בטח היתה תמיד התשובה).

לימים איבד את בנו הצעיר מוטי, שנפל כלוחם בסיירת אגוז בקרבות הבלימה ב-1973 ברמת הגולן.

יושב אני בפינת המשרד, כרואה ובלתי נראה, ממתין לסרט שיתחיל, מקשיב לאנשים המבוגרים שיושבים, לוגמים קפה מכוסות זכוכית. מתווכחים על נושאים שברומו של עולם-

מהו הסרט הבא שיוקרן בקולנוע "גן עדן" הקולנוע השני בעכו, הקונקורנציה.

מחשבים אם היה כדאי או לא להביא סרט זה או אחר. רבים בקולי קולות ובאידיש לא מובנת, תמיד תמיד על נושאים של כסף.

דפיקת אגרוף חזקה ועצבנית בדלת. רוזן קם לפתוח את הדלת. עלי המקרין נכנס, מתנשף בכבדות, מוריד מכתפו ציקלון ברזנט כבד מעוטר במדבקות אינסוף של בולים ודברי דאר. חבטתו של השק ברצפה משמיעה קולות עמומים של פח חלול. אלו הן קופסאות הסרט של הערב.

"נו קדימה" גוער בו צוקר. "אין זמן. קח את הסרטים למעלה ותכין".

עלי, גוי השבת הנאמן של סבא. איש ללא גיל . ערבי גלמוד, טוב לב. אדם לכל עת ואיש לכל מלאכה. בא כנראה יחד עם הקולנוע כי מאז ומתמיד הוא היה שם. פניו שחומות כפני סודני. נמוך קומה עם שיער שחור סמיך ומקורזל מעל מצח נמוך חרוש קמטים. אף פחוס במקצת ונחיריים בולטות. עבודתו הלא יסודית בנקיון, הביאה להחלפתו בסבתא.

בגלל חושיו הטובים של אדון צוקר עלי לא פוטר ועם הזמן הפך למקרין הסרטים של קולנוע יחיעם.

 

האולם הכיל כ- 300 מקומות במושבי עץ מיושנים שהיו נסגרים לאחור ברעש חבטה מעצבן, דבר שהביא לשימוש נוסף בהם, מלבד הישיבה כמובן - אמצעי המחאה החביב ביותר על הפושטקים כאשר הסרט נקרע או בהפסקת חשמל (מחזה נפוץ). חובטים אותם מטה ומעלה בזעם, צועקים וצווחים "הכסף חזרה". "הכסף חזרה".

 

שני גרמי מדרגות בתוך חללים גדולים בשני צידי האולם, הובילו מקומת הקרקע אל היציע וממנו אל גג הבנין. הגג המסתורי איתו חלקתי הרפתקאות ומצבים מביכים.

השירותים ניצבו בחללן של אותן מדרגות . שירותי גברים בצד אחד ושירותי הנשים בצידו השני. אצל הגברים, ריח מתמיד, חריף, של תערובת ליזול, שתן ושאר מיני בישין. משתנת בטון לאורך הקיר ושני תאי ב"ש עם אסלות כריעה מזרחיות מחרסינה בת שנים.

"אריה איפה אתה", אני שומע את קריאתו חסרת הסבלנות של אברם אחי הגדול.

"היום תורך לנקות את השירותים".

"קיבינימט, לאן נעלמת פתאום ?" קולו מתגבר והופך לצעקה עצבנית.

אני אינני שומע וגם לא מקשיב. עומד מוקסם, מתלבט מול הפתח הקטן בקיר המעבר הצר המוביל מהיציע אל המרפסת החיצונית. פתח מסתורי אל החלל החשוך שמתחת לרצפת היציע.

קולות מוזרים ומפחידים עולים לפעמים ממעמקיו האפלים. אני מדמיין את המפלצות המפחידות שלבטח אורבות שם בתוכו, ממתינות לילד כמוני שיעיז. בטח "המפלצת ללא פנים" שראיתי לא מזמן בסרט, זו שלא רואים, שמתנפלת בשריקה מצמררת, נצמדת לעורף ושואבת את המוח יחד עם עמוד השדרה. צמרמורת של פחד עוברת בי. "היום אני לא נכנס.! אולי בפעם אחרת". כך אני מחליט ויוצא אל המרפסת, מחפש שם מסתור מאחי הזועם.

 

המרפסת שהשקיפה לכיוון הרחבה ורחוב בן עמי שימשה לתליית פרסומות בד ענקיות עם תמונות בשלל צבעים של הסרט שיוקרן בחודש הבא - תמונה ענקית של צ'רלטון הסטון , פניו עטורות הזקן מקרינות קדושה שמימית, אוחז בלוחות הברית . או סקארלט אוהרה - ויויאן לי , מביטה על העיר אטלנטה העולה בלהבות, כש"ראט באטלר" - קלרק גייבל השרמנטי אוחז ומחבק את מתניה מאחור.

גרם מדרגות מתכת צר ותלול הוביל מהמרפסת אל חדר ההקרנה. חדר מסתורי שמעטים היו האנשים שזכו לראות מעבר לדלת הברזל שלו.

שתי מכונות הקרנה ישנות מאוד היו ניצבות בחדר ההקרנה בעל התקרה הנמוכה והמפויחת. דומות לשני חרגולים גדולים, שחורים, עומדים כפופים קמעא, אורבים לטרפם שיגיח החוצה מהחרך הקטן.

ערבים רבים ביליתי בחדר ההקרנה , יחד עם עלי שלא חסך מזמנו בניסיונות ללמדני איך להפעיל את המקרנה ואיך לאחות את הסרט שנקרע.

שעות רבות עמדתי שם, על שרפרף עץ, מצמיד את לחיי למכונה, מציץ על הסרט מבעד לחרכי ההקרנה. שומע את שריקות ההתלהבות של השבאב בהצגות היומיות של יום שישי כאשר ג'ינה לולברג'ידה יוצאת מהים לבושה בביקיני נועז. או להבדיל,כאשר הסרט נקרע באופן לא צפוי, מלווה ברעש עצבני של פילם שמסתובב לו חופשי. אור חזק ,לבן תופס במפתיע את כל מימדי המסך מלווה מייד בקולות זעם, שריקות וטריקת מושבים.

 

יושבים היינו ליד שולחן העבודה, עלי מפנה את פילם הצלולואיד לכיוון האור

מאתר את המקום שניתן ממנו לחתוך , חותך קטע, מניח על שולחן ההדבקות ובעזרת דבק שקוף וחום מאחה את הקרע. האור כובה , הסרט ממשיך לרוץ. השריקות והצעקות פוסקים באחת. קולות של אנחות רווחה ו"ברבו" עולים ומגיעים מהאולם.

אני נוצר את קטעי הפילים הגזורים. במיוחד אהובים עלי אלו הצבעוניים, עשויים ב"טכניקולור". גם לאחר שצפיתי בכל סרט ארבע או חמש פעמים לפחות, עדיין נהגתי להוציא את גזרי הצלולואיד ששמרתי בקופסת הנעליים, לשכב על השטיח ולהביט מול האור, גם קטע קטן הספיק. עוצם עיניים ורואה שוב את הסרט כאילו ראיתיו רק אתמול.

לפעמים הסרט גם מזכיר נשכחות כמו אותה הצגה יומית, שלמרות שהגעתי כמנהגי מוקדם, בכל מקום בו ישבתי הקימו אותי. פעם זה היה רוזן. אחר כך צוקר ובסוף גם אברם. די נמאס לי. אני אראה את הסרט יותר טוב מכולם. כך במחשבה נחושה זו, מיד עם כיבוי האורות באולם, מביט שמאלה ,ימינה ומתגנב חרש ללא רואים אל חלל הבמה האפל, אל מאחורי המסך, מתיישב על ריצפת העץ המאובקת וצופה בסרט במהופך. כאן באופן מדהים, אני ממש בתוך הסרט, הרמקולים רועמים לידי. זז ומתנועע כאילו אני רוכב על סוס. עומד לצידו של גרי קופר, מוכן בכל רגע לשלוף ללא היסוס.

הסרט הסתיים, הקהל עזב מותיר אחריו אולם אפוף עשן ומטונף. וכמו אחרי סרטים של יום ו' - אני ניגש באי חשק, עם סבתא, אל מחסן הדיקט שמתחת למדרגות. "היום תעזור לי למטה". אומרת בהסירה את המנעול. "מחר בבוקר מוקדם, אני אנקה את היציע".

נוטל את מטאטא הזרדים הקטן ואת סלי הגומי העגולים השחורים.

"אתה תתחיל בשורה אחת", פוסקת סבתא. ואני יודע שהיא שולחת אותי לשם מכיוון ששם יש פחות לכלוך.

מתכופף, ביד אחת מסיט את המושב ובידי השנייה מטאטא מתחתיו. הלוך וטאטא, אוסף את קליפות הגרעינים, מגרד את עטיפות הארטיק שנדבקו בעקשנות לרצפת הבטון, ערימת הלכלוך הולכת וטופחת עד שהגעתי לסוף השורה. אוסף הכל במעבר, מערים לערימה ואוסף עם יעה מפח אל סל הגומי השחור. אני מתרומם קמעא, מעיף מבט לכיוונה של סבתא שמנקה בשורה האחרונה, היא מזדקפת במקצת, מיישרת את גבה הדואב, מתכופפת וממשיכה.

והנה הגיע ערב ראש השנה.

ישוב על עגלה רתומה לסוס, הגעתי עם סבא לחצר של שמרל מוכר הרהיטים הישנים. בכל חג, שמרל תורם את "ארון הקודש" ואת שולחן התפילה הנחוצים.

עלי ואני יחד עם ה"בעלגולה", סבא של שמעון חברי, העמסנו את הרהיטים על העגלה והעברנו אל הקולנוע. פורקים, מכניסים ומציבים על בימה שהקמתי מקרשים ובלוקים.

וכך לעת ערב, אחרי ההצגה היומית של ערב חג, לאחר ניקיון יסודי ושטיפה,

פשט הקולנוע את בגדי החול ועטה עליו אצטלה של קדושה.

ערב האפלה כבר ירדה. האולם מלא עד אפס מקום. כאילו כל אנשי העיר בקהל. אבא וסבא של שמעון כאן. גם אבא של זלמן ושל מורדכי רכטמן , רוזן, צוקר ועוד הרבה אחרים.

אבות וסבים עטויי טליתות, מחבקים את ילדיהם ונכדיהם, מתפללים בדבקות לבורא עולם שיקבל את תפילותיהם.

וככל שמתעצמת התפילה ומתקרבת לקיצה, מגיעה לשיאים של התעלות וקדושה-

הולך גם הקהל ומתחזק. מזדקפים גם הנחלשים, חשים שסוף הצום מתקרב.

אני מביט למעלה, סבתא עומדת שם, עוטה צעיף לבן, מביטה עלינו מהבלקון.

סבא, עומד על הבימה, עטוף גם כן בטלית גדולה קצת מצהיבה שניחוח נעים עולה ממנה. ידו הגדולה מחבקת את כתפי. אני עומד גאה ונרגש, קרוב לחזן העוטה כולו מלבוש לבן , צפון מעל ספר התפילה - תפילת הנעילה מגיעה לסיומה .

 

בצידה האחורי של הבמה היו חדרי השחקנים ובהם ריהוט מועט בלוי ועלוב. כמה כסאות ודלפק איפור קטן מלוח עץ בגוון אפור, שמעליו המראות מחוברות אל הקיר, מקרינות מעין תוגה והתנצלות על השחמתן שנעלמה ברובה והן ניצבות בושות בדלותן.

מעין תחושה של חדלון מסביב, כמו בעיירת כורים נטושה. כל כך שונה מהאולם רוחש החיים שנמצא אך כאן מעבר למסך.

הנה ההצגה צריכה להתחיל. מייד יפתח המסך. אני עומד לצד הבמה, ליד העמוד הגדול, זעטוט סקרן, שולח מבטים חטופים לאחור, בודק שאף אחד מהשותפים איננו מגיע לכאן. עולה חרש בחמשת מדרגות הבטון. אני יודע שאסור אבל הסקרנות רבה. הנה, לחצתי על ידית הברזל הגדולה. פתחתי את דלת העץ הכבדה.

הלב דופק בהתרגשות, אני כבר שומע קולות. אני חוצה חרש את הבמה החשוכה ומתקרב אל פתח חדר השחקנים.

הנה דז'יגן ושומכר. שומכר מבריש את מעילו, דז'יגן מסדיר את עניבת הפרפר. הכנות אחרונות לפני עליית המסך. הם מעלים הצגה באידיש. "איזה אף גדול יש לו", חולפת המחשבה בראשי ולאחריה בושה קלה.

הנה משפחת בורשטיין עם מייק המפורסם ואחותו היפהפיה. הנה אמא ואבא בורשטיין - פייסחיקה ה"שרקן". גם הם מעלים הצגה באידיש. מחזמר כלשהו, משהו מהחיים.

איזו התרגשות. ליבי פועם בחזקה מאיים כבר לנתר החוצה. אני מציץ מעבר למשקוף. יעקב בודו כאן. איש קטן גדול. בא להעלות את מוישה וינטלטור, "או שמא זה החייל האמיץ שוויק" ?.

הוא עומד כפוף קמעא, מביט מזמזם במראה העלובה, מסב ראשו אלי ומחייך חיוך מקסים שלעולם לא אשכח.

האולם מלא מפה לפה, כולם יושבים בכיסאותיהם. רק קולות לחישה נשמעים פה ושם.

הנה כבו האורות. נדלקים הזרקאורים שליד הבמה.

שקט מוחלט משתרר כשאדון צוקר, כמו במעשה של תפילה, מסובב אט אט את המנואלה והוילון האדום הולך ונפתח. עולם חדש של קסמים הולך ונגלה.

אני ישוב דחוק בכיסא בפינת האולם המרוחקת, המקום הפנוי היחיד שנשאר.

יושב מוקסם בפה פעור. אינני מבין אף מילה. אבל הכל זורם כאן לפני.

חיים שלמים רצים להם שם על הבמה. שלל האורות הצבעוניים שמתחלפים, שלל התלבושות, השירים והמנגינות. המונולוגים העצובים, הכעס והמריבות.

 

עבורי, היה בית הקולנוע עולם ומלואו עולם קסום שמעולם לא נגמרו בו ההרפתקאות וההפתעות. עולם שהוביל אותי כמו את אותו ילד הרכוב על הכלב הענק, אל ארצות לא נודעות, אל הרפתקאות בלב מדבריות וג'ונגלים. אל מעמקי הים בצוללת האגדתית.

אל מלחמות עולם ואל כוכבים רחוקים. עכבישי ענק ומפלצות מפחידות, אל תוך נבכן של טרגדיות ואל מחוזות של אושר אינסופי.

בנין הקולנוע נהרס ובמקומו נבנה בנק !. בנין שהוצב ללא דעה ורגש קרוב לשפת הרחוב, מותיר מדרכה צרה, ללא שריד של כבוד כלשהו למה שניצב לו כאן פעם, עם רחבת הכניסה הגדולה והמדרגות בחצי הגורן המרשימה. בנין קולנוע יחיעם.

ה"סינמה פרדיסו" שלי.

כל הזכויות שמורות לרוטרי "עמיתים" נהריה

הפעל נגישות

בניית אתרים