רוטרי "עמיתים" נהריה
חזרה לעמוד קודם

יום ירושלים    מירי לוי  20.5.2009  

 

מלחמת ששת הימים - חטיבת צנחנים 226. החטיבה מכונה גם "עוצבת נשר", נחשבת לאחת מחטיבות המילואים המובחרות בצה"ל ומקבלת על עצמה את המשימות הקשות ביותר והמסוכנות ביותר.

מאי 1967 החטיבה מגייסת כעתודה מטכלית. הסיירת החטיבתית משתתפת בכיבוש ירושלים. אחד מקציניה המובחרים, סרן יעקב עילם (בוכמן) ז"ל מקבל את עיטור המופת.

סגן משנה יעקב עילם בוכמן, מספר אישי 348486, סמ"פ סיירת גולני כמה שנים קודם לכן. אני חיילת פקידה בסיירת גולני "הנמר המעופף". בת יחידה. בוכמן, כך כולנו קראנו לו, היה נאה, משכמו ומעלה, חזק, שיער בהיר, טיפוס צברי עם נקודת חן מתחת לעינו השמאלית. נעים הליכות, בוטח בעצמו, חם, חייכן עם קול נעים. פייטר ממדרגה ראשונה. בוכמן בשעות הפנאי קרא ספרים. מה זה קרא? בלע! על אוזניו אוזניות לשמיעת מוסיקה קלאסית מטרנזיסטור. תמיד קרא לי, "בואי". שם את האוזניות על אוזני כדי לקרב אותי למוסיקה שהיום אני כל כך אוהבת. באחת הפעילויות של היחידה, נדמה לי שזה היה באחד התרגילים בנגב, באוהל מפקדת הסיירת, ישבנו אני והוא לאור פנס הרוח המרצד. עבדנו. לפתע אמר לי, "את יודעת זה כמו משפחה". אמרתי "הלואי" וחלמתי חלום. ב"גולני" הכיר את רותי אשתו לעתיד, חברתי מבי"ס "ליאו בק".לאחר השחרור, כשפגשתיה אמרה לי: "מחר אני קופצת למים"."מתחתנת עם בוכמן?" שאלתי. ושמחתי בשבילה. היא היתה יפה, גזעית כמוהו.

6 ליוני 1967 - "שער האריות" . סיירת חטיבה 226. יש טעות בניווט. "קפוסטה" מ"פ הסיירת חש בטעותו של הג'יפ המוביל של סיירת הצנחנים. "עצור! עצור!" אך כבר מאוחר מדי. הג'יפים הראשונים של הסיירת יורדים לגשר גת-שמנים. פגז תאורה, הסיירים התגלו לעמדות החומה ונפתח ברד אש רצחני. מכת האש הממה את הסיירים הלכודים, אנחות, המתכת לוהטת הרסיסים בוערים. דליפת דלק, ג'יפ בוער! קריאות "פצוע" "חובש" "רופא".

מאחור, רופא הסיירת ד"ר נפתלי הדס, היה באחד הקומנדקרים של השיירה. בתושייה ובאומץ לב הקים עם עוד 2 חובשים בו במקום תחנת איסוף פצועים מאולתרת. אלה שמצליחים להגיע בכוחות עצמם מקבלים טיפול במקום של עצירת שטפי דם, חבישה וזריקות מורפיום לסובלים. במלחמה אחרת, 1973, יקבל ד"ר נפתלי הדס, יבל"א, גם הוא את עיטור המופת על פעולה דומה. נפתלי ידיד קרוב שלי, בן כתתו של אחי בבי"ס ליאו באק וחברו הטוב ביותר, יהיה לאחר-מכן רופא כירורג בבי"ח איכילוב ומנהל חדר מיון באסף הרופא. הוא מפורסם לטוב בגין התנדבותו בחילוצם של נפגעי רעידות אדמה ברחבי העולם.

ושוב, בגשר ליד שער האריות, גונחים הפצועים האנושים שאינם יכולים לחלץ עצמם ולהגיע לתחנת האיסוף. הם לכודים ונפגעים שוב ושוב. סרן יעקב עילם, בוכמן, מבחירי קציני הסיירת מחליט להציל את פצועי הגשר. הוא מוריד מגופו את חגורו ונשקו ורץ לתוך האש ("כמו ספורטאי להתעמלות בוקר" אמר מפקדו קפוסטה). הוא תפס את הפצוע הראשון שראה בתוך המלכודת, עמס אותו על כתפיו הרחבות, והצליח להיחלץ איתו. הירדנים הספיקו לראותו והגבירו מיד את האש. בוכמן נעמד מחוץ למלכודת והמשיך כל הזמן לדבר אל הפצועים, שהצטמררו מנוקבים מול המרגמות האיומות. הוא לא חדל מלעודדם בדבריו. "תחזיקו מעמד" צעק "זה יהיה בסדר. אנחנו באים אליכם עוד פעם, אתם תינצלו". כשכבה פגז התאורה, ונשתררה לרגע חשכה, לקח איתו עוד חייל, ושוב נכנס לתוך גשם האש. פתאום נורה פגז תאורה נוסף, ואחריו צרור. החייל הצליח לזחול ולצאת חי - בוכמן לא. הא נלכד בתוך האש ונפל. יותר לא קם.

על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת.

בוכמן היה בן 30 במותו. גבר חסון עם נפש פיוטית. ספורטאי. היה אלוף הארץ בהיאבקות. זכה למדליות רבות. אהב מוסיקה. ניגן באבוב בתזמורת של האוניברסיטה, פרט על פסנתר ושרק את תפקיד הכינור בקונצרט לכינור של מנדלסון. אחד הפותרים הידועים של החידון המוסיקלי ברדיו בשבתות, למי שזוכר. אהב לטייל בנופים פראיים. סיים תואר אקדמי בפילוסופיה ובביולוגיה, נרשם ללימודי רפואה והספיק לסיים שנה רביעית. משם יצא למלחמה.

הוא נולד על הר הצופים, מת בכניסה לעיר העתיקה ונקבר בהר הרצל בירושלים. כך נסגר המעגל. השאיר אחריו את רותי רעייתו ובנו אלון.

כשחילצו את גופתו מהגשר נמצאו בתיק שנשא על גבו מספר ספרי קריאה ועיון. בכיס חולצתו נמצאה גלויה לרותיק ואלוני שלו שלא הספיק לסיימה.

יום חמישי, 29 בחודש יוני 1967, שלושה שבועות לאחר תום המלחמה, העיר ירושלים חוברה לה יחדיו - מזרח ומערב. המחסומים הוסרו ההמונים זרמו, שוטפים לכאן ולכאן כמו נהר.

סרן "רובקה" ראובן אליעז ז"ל, מפקד סיירת גולני של ששת הימים. קצין שקט, אהוד מפקד מוכשר עם עתיד צבאי מזהיר. . ביום 9.6.67 נקלעה יחידתו לאזור תל פאחר. בראותו את המצב, אירגן זחל"מים שנעזבו, ופרץ ליעד ממזרח בראש יחידתו. נפצע בעת שפרץ לתעלות הקשר שם נאבק עם חייל סורי בקרב פנים אל פנים. על חלקו בקרב זה הוענק לסרן רובקה עיטור המופת.

עם תום המלחמה, רובקה לוקח את מפקדי הסיירת בג'יפי סיור לגולן ולגדה המערבית. הוא מזמין את אורי ואותי להצטרף. הסיור ארך כשבוע. הכל היה עדיין צרוב, שרוף, עם ריחות מלחמה. כשהגענו לירושלים, לגשר שלפני שער האריות בכניסה לעיר העתיקה, נתגלה לעינינו גלעד עשוי קונגלומרט מפוייח של מתכות, רצועות נשק ואבנים. פה בוכמן נפל. ביקשתי מרובקה לעצור. ירדתי מהג'יפ ובדמעותי אספתי מין מזכרת של רצועה שרופה. אמרתי לעצמי, אולי זה שלו.

סרן רובקה עלה בדרגות והתקדם ממפקד סיירת, למג"ד ולסמח"ט. במהירות. תוך שנים מועטות כבר היה סא"ל. במלחמת יום הכיפורים, בהיותו סגן מפקד חטיבת גולני, לחם ברמת הגולן . כשבוע לאחר פרוץ המלחמה, ב-13.10.73 עלה ג'יפ הסיור שלו על מוקש והוא נהרג. השאיר אחריו אשה ושני ילדים. בן 32 היה במותו. נועז, מסור, חביב וגיבור.

שלושה גיבורים, שלושה עיטורי מופת, מלחמת ששת הימים, יום ירושלים.

כל הזכויות שמורות לרוטרי "עמיתים" נהריה

הפעל נגישות

בניית אתרים